מעבירים מכיס לכיס

מעבירים מכיס לכיס

עמדת רשות המיסים בנוגע לרכישה עצמית של מניות חברה עומדת בניגוד לפסיקת בתי המשפט ולהיגיון הכלכלי

מאורי עמפלי, שי ארז | 13.06.2018

רשות המיסים פרסמה בחודשים האחרונים שורה ארוכה של חוזרי מס הכנסה, כולל בנוגע למיסוי היחסים שבין החברה לבין בעלי מניותיה. חוזר 2/2018 עוסק בהיבטי מס של רכישה עצמית וקובע באופן גורף וקיצוני, ללא כל תימוכין בפסיקה, שכל רכישה של חברה את מניותיה (רכישה עצמית) מהווה דיבידנד.

בפרט סבורה הרשות, כי רכישה עצמית שאינה תואמת את שיעורי ההחזקה של בעלי המניות, מהווה חלוקת דיבידנד לכל בעלי המניות בשלב הראשון, ומכירת נכס בין בעלי המניות בשלב השני. בכך יוצרת רשות המיסים יש מאין עול מיסוי חדש על בעלי המניות שנותרו בחברה לאחר הרכישה העצמית, לרבות במצבים בהם הרכישה העצמית היא אינטרס ראשון במעלה של החברה. בכך נדון בעמודים הבאים.

 

רכישה עצמית בחוק החברות

הזכות לבצע רכישה עצמית עוגנה לראשונה בחוק החברות. המונח "חלוקה" בסעיף 1 לחוק זה מוגדר בין השאר כ"רכישה" של מניות חברה מסוימת בידי אותה חברה, קרי: רכישה עצמית. סעיף 308(א) לחוק החברות קובע, כי מניה שנרכשה ברכישה עצמית תיקרא "מניה רדומה" (או "מניה באוצר"), ולא תקנה זכויות כלשהן לחברה.

רכישה עצמית, בדומה לדיבידנד, כפופה לכללי החלוקה לפי סעיפים 302 ו¯303 לחוק החברות. סעיף 302 קובע, כי חברה רשאית לבצע "חלוקה" מתוך רווחיה, ובלבד שלא קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע ממנה לעמוד בהתחייבויותיה הקיימות והצפויות. כלומר, סעיף 302 דורש מהחברה לעמוד בשני מבחנים: מבחן הרווח ומבחן יכולת הפירעון ("סולבנטיות"). חברה אשר אינה עומדת בכללי החלוקה הללו, עדיין יכולה לבצע חלוקה לפי סעיף 303, אם היא קיבלה את אישור בית המשפט לכך.

 

חוזר 10/2001 של רשות המיסים

בעקבות חקיקת חוק החברות, פרסמה רשות המיסים את חוזר מס הכנסה 10/2001, שכותרתו "השפעת חוק החברות החדש על דיני המס". בחוזר זה נקבעו הכללים לסיווג רכישה עצמית לצורך מס, לפיהם רכישה עצמית המבוצעת מכל אחד מבעלי המניות פרו¯ראטה (כלומר: לאחר הרכישה כל אחד מבעלי המניות נשאר עם אותו שיעור החזקה), יראו אותה כחלוקת דיבידנד. לעומת זאת, רכישה עצמית שאינה מבוצעת באופן כזה, יראו אותה כמכירת מניות, החייבת במס רווחי הון ברמת בעל המניות המוכר.

חוזר 10/01 לא דן בהיבטי המס של בעלי המניות שלא השתתפו ברכישה העצמית, ככל הנראה מתוך הנחה שללא "יציאה" של נכס מרשותם - לא מתקיימת בעניינם מכירה.
יחד עם זאת, בשנים האחרונות פורסמו שני פסקי דין בהם נקבע, כי רכישה עצמית שאינה פרו¯ראטה, ומוצגת על ידי הנישומים אך ורק כמכירה של המניות בידי בעל המניות היוצא, מגלמת שני אירועי מס: דיבידנד לכל בעלי המניות ומכירת מניות. כפי שנראה להלן, פסקי הדין דנו בסיטואציות מסוימות, אשר עולה מהן, כי החברה שימשה בידיהם של בעלי מניותיה כ"קופת מזומנים" ותו לא.

 

פסק דין ברנובסקי

בעניין ברנובסקי (עמ"ה 21268-06-11) משנת 2014 דובר באח ואחות (דן ויהודית ברנובסקי), אשר קיבלו בירושה מניות של חברה משפחתית, בה היו נכסים ומזומנים בסכומים ניכרים. בין האחים נתגלע סכסוך בנוגע לנכסי המשפחה, ובסופו של יום הגיעו להסכם פשרה. בהסכם נקבע, כי כל אחד מהאחים יקבל חלקים מסוימים מהעיזבון ויסתלק מחלקים אחרים, וכי החברה המשפחתית תרכוש את מניותיה של יהודית בה תמורת 37.5 מיליון שקל. שכר טרחת כונס הנכסים שמונה לביצוע הפשרה שולם אף הוא מקופת החברה המשפחתית.

פקיד השומה טען שהאחים השתמשו בנכסי החברה המשפחתית על מנת לממן את שינוי ההחזקות בה, ויש לראות את המהלך שביצעו האחים כחלוקת דיבידנד לבעלי המניות, ומכירת מניותיה של יהודית לדן. לחלופין טען פקיד השומה, שהרכישה העצמית היא עיסקה מלאכותית.

בית המשפט קיבל את טענות פקיד השומה וקבע: "מעיון בדוחותיה הכספיים של החברה לשנת המס 2004 עולה, כי לא היתה בחברה כל פעילות עסקית ולמעשה היתה החברה מעין 'קופת מזומנים'. לפיכך, לא ניתן לייחס לבעלי מניותיה של החברה סכסוך על רקע פעילות עסקית של החברה.

"כאמור, במסגרת הסכם הפשרה חילקו דן ויהודית את הנכסים והכספים של משפחת ברנובסקי, ומהוראות הסכם הפשרה עולה, כי המערער ויהודית השתמשו בקופת החברה לחלוקת כלל נכסי משפחת ברנובסקי ולתשלום שכר טרחת כונס הנכסים.

"בכל אלה יש כדי ללמד, שההסדר המעוגן בהסכם הפשרה אינו נוגע לפעילות החברה או לעסקיה, אלא לחלוקת כלל נכסי משפחת ברנובסקי, בהם כספי החברה אשר חולקו בין דן לבין יהודית במסגרת הסכם הפשרה. בהתחשב בכך, מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה העברת סך של 37.5 מיליון שקל ליהודית בתמורה לכאורה לרכישת המניות, נעשתה במישור בעלי המניות ולא בזיקה לפעילותה של החברה.

"...אפשר שבאופן פורמאלי לא קיבל המערער כספים ישירות מהחברה במהלך רכישת המניות על ידי החברה, אולם אין ספק שבמסגרת הסכם הפשרה קיבל המערער נכסים וכספים של משפחת ברנובסקי תמורתם הסכים להעביר ליהודית סך של 37.5 מיליון מקופת החברה.

"זאת ועוד: בהתחשב בהוראות הסכם הפשרה ונסיבות העניין לא מקובלת עלי טענת המערער, לפיה עסקינן ב'עיסקת פירוד'. אף אם עיקר נכסי משפחת ברנובסקי הוחזקו על ידי החברה, מהסכם הפשרה עולה, כי מדובר בחלוקת נכסי משפחת ברנובסקי ולא בהפרדת הניהול והשליטה בחברה.

"לכך יש להוסיף, כי מטיבו מגלם הסכם הפשרה את הסיכויים והסיכונים שהיו בכל אחד מההליכים המשפטיים שנקטו יהודית ודן ובהתחשב במכלול נכסי משפחת ברנובסקי שעמדו לחלוקה. כן ראוי להוסיף, כי מדובר בחברה פרטית שלא נסחרה בבורסה ולא נטען על ידי המערער שקביעת התמורה התבססה על חוות דעת ביחס לשווי המניות. על כן, אין להניח שהסכום שקיבלה יהודית משקף את השווי האמיתי של המניות.

"...לחברה לא היה צורך ברכישה עצמית של המניות, ורכישה זו של המניות נעשתה במסגרת חלוקת נכסי משפחת ברנובסקי בין המערער ויהודית, דהיינו רכישה במישור בעלי המניות, ועל כן, יש לראות רכישה כזו כחלוקת דיבידנד גם למערער".

בית המשפט אימץ את עמדת פקיד השומה וקבע, כי מטרת האחים לא היתה להפריד את החזקותיהם בחברה מטעמים עסקיים ולטובת החברה, שכן לחברה כלל לא היתה פעילות עסקית. בנוסף, שווי מניותיה של יהודית בחברה לא נקבע על ידי גורם אובייקטיבי, ועל כן אין ביטחון שהסכום ששולם לה מתבסס על שווי המניות. מכאן נבעה מסקנתו של בית המשפט, לפיה האחים ביקשו לחלק ביניהם את נכסי המשפחה, והחברה שימשה כ"קופת מזומנים" בידם על מנת לממש את החלוקה.

עוד קבע בית המשפט, כי לתוצאה דומה ניתן להגיע אם יראו את הרכישה העצמית כעיסקה מלאכותית, ובמקומה ייקבע שהחברה המשפחתית חילקה לאחים דיבידנד בסך 37.5 מיליון שקל, שבאמצעות חלקו בדיבידנד רכש דן את מניותיה של יהודית. דן ניסה לטעון לקיומו של טעם מסחרי ברכישה העצמית, אך טענותיו נדחו לאחר שנמצא, כי יהודית לא היתה מוסמכת להתערב בקבלת ההחלטות בחברה, וממילא החברה לא ניהלה עסקים. על כן קבע בית המשפט, כי ברכישה העצמית לא היה טעם מסחרי, והוא נועד לשרת את האינטרסים של דן "באמצעות כספים שהוצאו מהחברה שלא לטובתה", ומכאן שמדובר בעיסקה מלאכותית.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3637/14), אשר נמחק לאחר שגם בית המשפט העליון הביע את דעתו, לפיה המהות הכלכלית של הרכישה היא חלוקת דיבידנד.

 

פסק דין בר¯ניר

מספר חודשים לאחר פסק דין ברנובסקי, ניתן פסק הדין בעניין בר¯ניר (ע"מ 1100-06). באותו מקרה דובר בחברה, אשר הוחזקה על ידי ארבעה בעלי מניות. אחד מבעלי המניות (אורי) הסתכסך עם האחרים, ובבוררות שנערכה ביניהם נקבע, כי אורי יפרוש מניהול החברה וימכור לשותפיו את כל מניותיו בה.

לאחר מכן נערך הסכם בין החברה לבין בעלי המניות הנותרים (ביניהם הנישומה), בו נקבע, כי החברה תקנה מבעלי המניות הנותרים את מניותיו של אורי בסכום זהה לסכום הרכישה, והן יהפכו אצלה למניות רדומות.

הנישומה דיווחה על העיסקה כרכישת מניות מאורי ומכירתן לחברה באותו מחיר, כלומר: ללא רווח. פקיד השומה קבע, כי יש לראות את הסכום ששולם לאורי כדיבידנד שחילקה החברה לבעלי המניות, ולחילופין יש לראות בה עיסקה מלאכותית לפי סעיף 86.

בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה באומרו: "הטעמים עליהם מצביעה המערערת לביצוע הרכישה העצמית, הינם טעמים שאינם קשורים לפעילותה העסקית של החברה אלא לאופן חלוקת אחזקות בעלי המניות בחברה. ממילא, לחברה לא היתה כל סיבה לרכוש את מניותיה.

"אוסיף, כי בשלב בו התקשרו בעלי המניות הנותרים והחברה בהסכם לפיו רכשה החברה את מניותיה (14.4.2000), אורי כבר לא היה בעל מניות בחברה ולא נטען שבין בעלי המניות הנותרים התגלע סכסוך. על כן, לא מתקיים הטעם שברכישת מניות עצמית כדי למנוע סכסוך בין בעלי המניות העלול לפגוע בעסקי החברה. למעשה, המערערת הודתה בחקירתה שההחלטה לבצע רכישה עצמית נועדה לאפשר לבעלי המניות הנותרים לרכוש את מניותיו של אורי מבלי 'להביא כסף מהבית'.

"נמצא שתכלית הרכישה העצמית היתה לסייע לבעלי המניות הנותרים ברכישת מניותיו של אורי ולא היה לכך כל קשר לפעילותה העסקית של החברה. יודגש, כי רכישת המניות העצמית לא הוסיפה לחברה כל ערך כלכלי, ומנגד נמשך מקופת החברה סך של 6,406,475 שקל. נוכח מסקנותי עד כאן, נכון לראות ברכישת המניות העצמית כפי שעוגנה בהסכם החלוקה ובהסכם הרכישה העצמית עיסקה מלאכותית".

משמע: בית המשפט קבע, כי העיסקה נבעה בעיקרה מצרכיהם של בעלי המניות, בעוד לחברה לא היתה סיבה לרכוש את מניותיו של אורי. אדרבא – החברה רק איבדה מערכה כתוצאה מהרכישה העצמית, שכן נמשכו ממנה מיליוני שקלים. כמו כן, בעת ביצוע הרכישה העצמית אורי כבר לא היה בעל מניות. לכן, לא היה טעם מסחרי שהצדיק את העיסקה, ומדובר בעיסקה מלאכותית ממנה פקיד השומה היה רשאי להתעלם.

רק לאחר קביעה עקרונית זו פנה בית המשפט לסיווג התקבול שקיבלה מהחברה וקבע, כי יש לראותו כדיבידנד: "הזכויות הנוספות הן נכס שניתן למערערת על ידי החברה (גם אם בעקיפין בדרך של רכישת מניות והפיכתן למניות רדומות) מכוח הסכם החלוקה והסכם הרכישה שנכרתו בין בעלי המניות הנותרים לבין החברה. על כן, לטעמי יש לראות את הזכויות הנוספות כנכס שניתן למערערת על ידי החברה מכוח זכותה כבעלת מניות, ובהתאם יש לראות זאת כחלוקת דיבידנד. הוא הדין, אם נאמר שהחברה העבירה למערערת סכום כספי כדי שוויין של הזכויות הנוספות אותן רכשה המערערת מאורי".

ניתן לסכם ולומר, כי בית המשפט קטבע שרכישה עצמית תיחשב כעיסקה מלאכותית, אשר יש לסווגה כדיבידנד גם עבור בעלי המניות הנותרים, אם היא עומדת בכל התנאים הבאים:

> היא נועדה בראש ובראשונה לסייע לבעלי המניות הנותרים (ולא לחברה).
> היא אינה קשורה לפעילותה העסקית של החברה, כמו למשל רכישה בשל סכסוך בין בעלי מניות בחברה אשר עלול להעיב על עסקיה.
> לא זו בלבד שהיא אינה מוסיפה כל ערך כלכלי לחברה של מניות, אלא שאף נמשך כסף מקופת החברה.

דומה, כי תנאים אלו התקיימו במלואם בעניין בר¯ניר, באשר בעלי המניות יזמו את הרכישה העצמית של מניותיהם מהחברה על מנת לממן את רכישת המניות של בעל המניות שעזב אותה (אורי). מכל מקום, בית המשפט נמנע מלקבוע, כי כל רכישה עצמית של מניות באשר היא תסווג כדיבידנד בידי בעלי המניות הנותרים, אלא הוא בוחן בשלב ראשון אם מדובר בעיסקה מלאכותית. כפי שנראה להלן – רשות המסים לקחה קביעה זו צעד קדימה.

 

עמדה 42/2017 וחוזר 2/2018

בעקבות פסקי הדין בעניין ברנובסקי ועניין בר¯ניר פרסמה רשות המיסים מכוח סעיף 131ה עמדה חייבת בדיווח בנושא רכישה עצמית ("עמדה מספר 42/2017):
"במקרה של רכישה עצמית של מניות החברה, יראו את סכום הרכישה כדיבידנד שחולק לבעלי המניות בחברה הרוכשת, גם לגבי בעלי המניות שלא מכרו את מניותיהם במסגרת הרכישה העצמית. הדיווח על עמדה זו יחול רק לגבי בעלי מניות ששיעור החזקתם בחברה עלה לאחר הרכישה העצמית של המניות. כמו כן, הדיווח לא יחול במקרה שהרכישה בוצעה שלא מרווחי החברה כמשמעותם בסעיף 302 לחוק החברות וחלו לגביה הוראות סעיף 303 לחוק החברות. רכישה עצמית של מניות החברה – 'רכישה' בהתאם לחלופת הרכישה בהגדרת חלוקה בסעיף 1 בחוק החברות".

רוצה לומר: החל משנת 2017 רכישה עצמית של מניות חברה, אשר בוצעה באמצעות רווחי החברה, פירושה חלוקת דיבידנד לכל בעלי המניות – אלו שמכרו ואלו שלא מכרו. נקיטת עמדה המנוגדת לעמדה זו מצריכה דיווח במקום המיועד לכך בדוח המס, בכפוף לכך שיתרון המס הנובע לנישום מיישום העמדה עולה על 5 מיליון שקל באותה שנת מס או על 10 מיליון שקל בארבע שנות מס לכל היותר; וכן שהכנסתו של הנישום בשנת המס, למעט רווחי הון, עולה על 3 מיליון שקל, או לחלופין שרווחי הון שהפיק בשנת המס עולים על 1.5 מיליון שקל.

רשות המיסים לא הסתפקה בעמדה החייבת בדיווח, אלא פרסמה לאחרונה את חוזר 2/18. בדומה לחוזר 10/01 קובע חוזר 2/18, כי רכישה עצמית המבוצעת פרו¯ראטה מכל בעלי המניות תסווג כדיבידנד. לעומת זאת, לגבי רכישה שאינה פרו¯ראטה נקבע כך:
"ככלל, ברכישה שאינה פרו¯ראטה, יש לסווג את העיסקה כעיסקה המורכבת משני שלבים. הסיווג יתבצע בהתאם לאחת מהגישות הבאות:

"גישה 1 – בשלב ראשון, חולק דיבידנד בסכום כולל לפי סכום הרכישה לכל אחד מבעלי המניות טרם הרכישה לפי חלקו היחסי (גם למוכר). בשלב שני, בעלי מניות הנותרים רכשו מבעל המניות היוצא את מניותיו בסכום הדיבידנד שקיבלו (ברוטו).

"...גישה 2 – בשלב ראשון, בעלי המניות הנותרים רכשו את מניות בעל המניות המוכר בסכום הרכישה לפי חלקם היחסי בחברה. בשלב שני, העבירו בעלי המניות הרוכשים את המניות לחברה בתמורה לסכום הרכישה – למעשה מדובר ברכישה פרו-רטה בידי בעלי המניות הנותרים (לפיכך, מדובר בדיבידנד).

"יצוין, כי במהלך שנת 2014 ניתנו שני פסקי דין בנושא רכישה עצמית של מניות – מקרה ברונובסקי ומקרה בר¯ניר. בשני פסקי הדין מגיע בית המשפט למסקנה, כי הטעמים עליהם הצביעו המערערים לביצוע הרכישה העצמית אינם קשורים לפעילותה העסקית של החברה הרוכשת, אלא לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בה. בנוסף, לחברה לא היתה כל סיבה עסקית לרכוש את מניותיה והיא לא הוסיפה כל ערך כלכלי לחברה. בהתאם לכך קובע בית המשפט, כי יש לראות בעיסקת רכישת המניות העצמית כעיסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה ולסווגה מחדש. כתוצאה מסווגה מחדש נזקפה לבעלי המניות הכנסה מדיבידנד.

"במקרים בהם בעל המניות מוכר את כל המניות בהן הוא מחזיק, כך שלאחר המכירה אינו מחזיק עוד בזכויות בחברה, ניטה לסווג את העיסקה בהתאם לחלופה השנייה, כך שבידי בעל המניות המוכר ייקבע רק אירוע של מכירה. במקרים בהם בעל המניות המוכר, מוכר חלק ממניותיו, כך שלאחר מכן הוא נותר בעל מניות בחברה, או במקרים בהם ניתן לזהות מעורבות של בעל המניות המוכר באופן ביצוע העיסקה בדומה למקרה ברונובסקי, ניטה לסווג את העיסקה לפי הגישה הראשונה".

עינינו הרואות, כי רשות המיסים קובעת בחוזר 2/18 שכאשר מתבצעת רכישה עצמית שאינה פרו¯ראטה, אזי על בעלי המניות הנותרים יוטל מס בגין קבלת דיבידנד. שילוב של חוזר 10/01 עם חוזר 2/18 מלמד, כי לעמדת רשות המיסים כל רכישה עצמית באשר היא - מהווה דיבידנד בידי בעלי המניות הנותרים. חוזר 2/18 אמנם מאזכר את מקרי ברנובסקי ובר¯ניר, אך למרות זאת, נקבע בו באופן גורף ואף שרירותי וללא כל קשר לבחינת מלאכותיותה של הרכישה העצמית, כי כל רכישה עצמית תייצר תמיד הכנסה מדיבידנד לבעלי המניות הנותרים, ולעיתים גם לבעל המניות היוצא (תחת הגישה הראשונה).


סיכום ומסקנות

בכל הכבוד, אנו סבורים, כי פרשנות חוזר 2/18 שגויה, והתעלמותו מנסיבות הרכישה העצמית אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט בענייני ברנובסקי ובר¯ניר. ראינו, כי בפסקי דין אלו בית המשפט בחן תחילה את נסיבות המקרה הספציפי, ורק לאחר שקבע שהתמלאו התנאים לסווג כעיסקה מלאכותית, הוא עבר לסווגה מחדש כדיבידנד. לא בכדי בית המשפט נמנע מלקבוע, כי כל רכישה עצמית באשר היא מהווה דיבידנד לבעלי המניות הנותרים, וקבע את שקבע בנסיבות הספציפיות שהיו לפניו.

אמור איפוא, כי בנסיבות בהן הרכישה העצמית מבוססת על טעמים עסקיים אמתיים המשרתים את טובת החברה, היא לא תיחשב כעיסקה מלאכותית, ולכן יקשה על פקיד השומה לטעון, כי מדובר על חלוקת דיבידנד בידי בעלי המניות הנותרים. כך למשל, ניתן לחשוב על מקרה בו סכסוך בין בעלי מניות מאיים על המשך פעילות החברה, כך שהפרדת הכוחות בין הבעלים מהווה אינטרס ראשון במעלה של החברה.

ראינו, כי לא כך נוהגת רשות המסים בעמדה חייבת בדיווח מספר 42/2017 ובחוזר 2/18 כאשר היא מתעלמת מהשלב הראשון – בחינת מלאכותיות העיסקה – אלא קובעת באופן גורף, כי כל רכישה עצמית מהווה לצורכי מס חלוקת דיבידנד בידי בעלי המניות הנותרים.

ניתן לתהות מדוע, אם זו גישת הרשות, היא טרחה בכלל לציין בחוזר 2/18 את פסקי הדין בענייני ברנובסקי ובר¯ניר, אשר אין בהם לדעתנו אלא להחליש את עמדת הרשות. מכל מקום, אנו סבורים, כי חוזר 2/18 אינו רלוונטי במקרה בו יש טעמים עסקיים אמיתיים לביצוע הרכישה העצמית, ומובן שאין בו כדי להוות דין מחייב, למעט לעניין חובות הדיווח הנגזרות מעמדה חייבת בדיווח מספר 42/2017.


"ההסדר המעוגן בהסכם הפשרה אינו נוגע לפעילות החברה או לעסקיה, אלא לחלוקת כלל נכסי משפחת ברנובסקי, בהם כספי החברה אשר חולקו בין דן לבין יהודית במסגרת הסכם הפשרה. בהתחשב בכך, מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה העברת סך של 37.5 מיליון שקל ליהודית בתמורה לכאורה לרכישת המניות, נעשתה במישור בעלי המניות ולא בזיקה לפעילותה של החברה"


מטרת האחים לא היתה להפריד את החזקותיהם מטעמים עסקיים ולטובת החברה, שכן לחברה כלל לא היתה פעילות. שווי מניותיה של יהודית בחברה לא נקבע על ידי גורם אובייקטיבי, ועל כן אין ביטחון שהסכום ששולם לה מתבסס על שווי המניות. מכאן נבעה המסקנה, לפיה האחים ביקשו לחלק ביניהם את נכסי המשפחה, והחברה שימשה כ"קופת מזומנים" בידם על מנת לממש את החלוקה

בית המשפט קבע, כי העיסקה נבעה בעיקרה מצרכיהם של בעלי המניות, בעוד לחברה לא היתה סיבה לרכוש את מניותיו של אורי. אדרבא – החברה רק איבדה מערכה כתוצאה מהרכישה העצמית, שכן נמשכו ממנה מיליוני שקלים. כמו כן, בעת ביצוע הרכישה העצמית אורי כבר לא היה בעל מניות. לכן, לא היה טעם מסחרי שהצדיק את העיסקה, ומדובר בעיסקה מלאכותית


בפסקי דין אלו בית המשפט בחן תחילה את נסיבות המקרה הספציפי, ורק לאחר שקבע שהתמלאו התנאים לסווג כעיסקה מלאכותית, הוא עבר לסווגה מחדש כדיבידנד. לא בכדי בית המשפט נמנע מלקבוע, כי כל רכישה עצמית באשר היא מהווה דיבידנד לבעלי המניות הנותרים, וקבע את שקבע בנסיבות הספציפיות שהיו לפניו